פסק-דין בתיק ע"פ 70683/06

השופט ישעיהו שנלר :

1 .         ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת רייך-שפירא), בת.פ. 9003/04, מיום 7.3.06.

עניינו של הערעור, קביעת בית המשפט קמא להאריך תוקפה של התחייבות כספית בסך 5,000 ש"ח, עליה חתם המשיב, להימנע מביצוע כל עבירה מהעבירות המפורטות בפקודת הסמים המסוכנים (להלן - ההתחייבות) אשר הוטלה עליו בת.פ. 3949/01 של בית משפט השלום בנצרת, לשנתיים נוספות.

2 .         המשיב הורשע בבית משפט קמא, לפי הודאתו, בעבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, במסגרת הסדר טיעון, אשר לפיו הוסכם, בין השאר, כי יושת עליו עונש מאסר של שישה חודשים, אשר מחציתו ירוצה בחופף לעונש מאסר אשר ריצה הנאשם בעת מתן גזר הדין, ומחציתו במצטבר לו.

הצדדים חלקו בפני בית המשפט קמא, אם חייב בית המשפט להפעיל את ההתחייבות או שמא רשאי הוא להאריכה.

כאמור, בית משפט קמא סבר כי רשאי הוא להאריך את תוקפה של ההתחייבות, בציינו שב"כ הצדדים לא הביאו בפניו אסמכתאות, אלא הסתפקו בטיעונים הגיוניים בלבד. לשיטת בית המשפט קמא, סעיף 72 לחוק העונשין תשל"ז - 1977 (להלן - חוק העונשין) שעניינו התחייבות להימנע מעבירה, אינו מחייב את בית המשפט להפעיל התחייבות שכזו. משכך, על בית המשפט לבחור באחת מהפרשנויות האפשריות, ובמקרה שכזה, בפרשנות הנוחה לנאשם.

3 .         המערערת טוענת כי היה על בית המשפט קמא להורות על הפעלת ההתחייבות וכי לא היה מוסמך להאריכה. על דרך ההיקש טענה, כי מעת שהמחוקק מצא לנכון להסמיך את בית המשפט, מפורשות, להאריך את תקופת התנאי, בהתאם לסעיף 56 לחוק העונשין, כאשר עסקינן במאסר על תנאי, ומנגד לא הורה כן בכל הקשור להפעלת התחייבות, משמעות הדבר הוא שחייב בית המשפט להפעיל את ההתחייבות, כאשר הורשע הנאשם בעבירה אשר התחייב להימנע ממנה.

4 .         ב"כ המשיב המלומדת הסכימה בסופו של יום, בדיון בפנינו כי לאור הטיעון האמור, אכן אין בית המשפט מוסמך להאריך תוקפה של התחייבות, להבדיל, מסמכותו לעשות כן במאסר על תנאי. עם זאת, טענה כי הגם שכך, אין בית המשפט חייב להפעיל את ההתחייבות. לחלופין טענה, יש מקום להתערב בגובה הקנס שהטיל בית משפט קמא על המשיב 2,000 ש'ח ואשר ייתכן כי אם היה בית משפט קמא מורה על הפעלת ההתחייבות, היה מתחשב בכך, בבואו לקבוע את שעורו.

5 .         ב"כ המערערת המלומדת, הפנתה לשני פסקי דין שניתנו בבית המשפט המחוזי. האחד, בע"פ 70460/03 (תל-אביב) מדינת ישראל נ' יתים מוסא, דינים מחוזי לד(7) 900, מפי כב' השופטת ס' רוטלוי (כתוארה אז) והשני, ע"פ (חיפה) 354/05 מדינת ישראל נ' פינטו, תק-מח 2005(2) 6110, מפי כב' השופט גרשון.

בשני המקרים נקבע כי בהעדר הסדר בחוק העונשין להארכת התחייבות, בדומה לסעיף 56 לחוק העונשין, אין מקום להארכת תוקפה של התחייבות. כך גם הפנתה כב' השופטת רוטלוי לע"פ (תל-אביב) 476/98 מדינת ישראל נ' פלוני (ט.פ.), שם צויין כי חזקה על המחוקק כי אם היה רוצה לקבוע הסדר של הארכת התחייבות, היה עושה כן מפורשות.

כב' השופט גרשון הפנה לדבריו של פרופ' ש.ז. פלר בספרו " יסודות בדיני עונשין", כרך ג', בעמ' 338, הרואה בהתחייבות כאילו היתה קנס שהוטל כעונש נוסף בשל העבירה הקודמת. לשיטתו, מדובר בכעין קנס על תנאי שהפך לקנס בפועל עם הפרה.

6 .         מסכימים אנו עם הקביעות האמורות.

אכן, ייתכנו מקרים בהם חרף העדר הסדר חקיקתי מפורש, יהיה בית המשפט רשאי להחיל הסדר חקיקתי הנלמד מנושא דומה, הגם שהמחוקק לא מצא להחילו מפורשות. עם זאת, מדובר במקרים בהם הצדק והגיונם של הדברים מחייב לעשות כן.

לא כן במקרה דנן.

לא בכדי קבע המחוקק כי בבואנו להפעיל מאסר על תנאי, עדיין מסור לבית המשפט שיקול הדעת, אם אכן יש מקום לשלוח את הנאשם אחר סורג ובריח, בגין עבירה נוספת. לעיתים מדובר בביצוע עבירה או בנסיבות, אשר בית המשפט מוצא לנכון ליתן לנאשם הזדמנות נוספת. לכן, ולא בכדי, תנאי להארכת תקופת התנאי, לפי סעיף 56 לחוק העונשין, הוא שבית המשפט " ...לא הטיל עליו בשל אותה עבירה עונש מאסר...", דהיינו, שבית המשפט סבר כי אין מקומו של הנאשם בכלא, חרף העבירה הנוספת שעבר.

שונים הדברים בבואנו לדון בשאלה של תשלום כספי. כאן, אין מדובר בשלילת חירותו של אדם, אלא בחיוב כספי אשר בית המשפט מצא לנכון להטילו על תנאי בהליך הקודם, והמהווה, כפי שהובא לעיל, כעין "קנס על תנאי".

משכך, אין הצדקה להארכת תוקפה של התחייבות כספית שכזו.

נוסיף, כי לכאורה ניתן להסיק את האמור גם מנוסחו של סעיף 76(א) לחוק העונשין, שעניינו, גביית סכומי ההתחייבויות. סעיף זה נוקט בלשון: " הורשע אדם בעבירה שהתחייב לפי סעיף 72 להימנע ממנה, ולא שילם סכום ההתחייבות, יהא דינו של סכום זה, לעניין גבייתו...". דהיינו, די לכאורה בהרשעה כאמור, על מנת להפעיל את ההתחייבות. עם זאת, כפי שציין השופט גרשון, על בית המשפט להורות כן [וראו גם בספרו של י' קדמי, " על סדר הדין בפלילים", חלק שלישי, תשס"ג-2003, בעמ' 1183 (להלן - קדמי) אודות המחלוקת שטרם נפסקה בשאלה, איזהו בית המשפט המורה על תשלום סכום ההתחייבות ועל מאסר כנגדה, אם דמיה אינם משתלמים, בית המשפט שהורה על ההתחייבות או בית המשפט שקבע את הפרתה].

7 .         כאמור, ב"כ המשיב הסכימה שאכן בית משפט קמא לא היה רשאי להאריך את תקופת ההתחייבות. עם זאת, טענה כי הגם שכך בית המשפט אינו חייב להורות על מימושה.